היום בו משחק בטלפון חיבר ביני לבין הבן הקטן שלי..
"אוף תעזוב כבר את הטלפון"קראתי לעברו בפעם המיליון..ראשו היה שקוע בתוך המשחק, שהוא כל כך אוהב..דממת אלחוט..
"אולי נעשה יצירה ביחד?רוצה לשחק טאקי?"
באותם הרגעים הרגשתי כי הדם עולה לי לראש!
"מה אני מגדלת פה?" מילמלתי לעצמי..
איזה הבדל יש בינו לבין אחיו הגדולים..לא שנים רבות הפרש ,אבל שנות דור של פערים.
אז בהתחלה איפשרתי..כשראיתי שזה משתלט עליו.הגבלתי.שמתי קוד.צעקתי בייאוש.. אפילו הסרתי את המישחק מהנייד שלי..(כי אין לו עדיין טלפון משלו)
זה בעיקר הוביל לפגיעה במערכת היחסים שלנו.
ואז הבנתי שזה לא יכול להמשיך כך.כולנו יוצאים מופסדים מכל הכיוונים.
אז ישבתי איתו.עם צעיר הילדים לפגישה.
אמרתי לו שלא נעים כך.אנחנו רבים הרבה סביב ענייני הטלפון וביקשתי שנקבע זמן ביום.שהוא הגיוני.
סגרנו על חצי שעה ביום.
סגרנו על כך שהוא מפעיל את הטיימר בטלפון וכשזה מצלצל-נגמר לו הזמן.
בהתחלה לקח לי זמן לשחרר.להאמין לו שכאשר הטיימר מצלמל הוא באמת מפסיק עם המשחק ומחזיר לי את המכשיר.
עברו הרבה מים בנהר.וגם תנינים..
היו פעמים שהוא לא עמד בהסכם.
לא כעסתי.אמרתי לו שחבל.שהאמון ביננו מופר וחבל.הרגשתי שהוא מבין.
ולאט לאט זה התחיל להראות ניצני הצלחה.
הבחנתי בכך שנרקם ביננו קשר ,גם בזכות מסך הטלפון.
הוא הבין שאני לא רוצה ברעתו ואני הבנתי,שזה הדור בו אנו חיים.זו המציאות.ויש להשתלב בתוכה,כשהיחסים עומדים מול עיני כמגדלור מוביל.
היום,כשהוא מבקש ממני "עוד חמש דקות כדי לסיים את הקרב"-אני מאפשרת לו.
בתמורה אני זוכה באמונו,בשיתוף הפעולה שלו ובזמן איכות שהוא לא רק זמן מסך משותף.
וואו כמה קשה,ככה מלמד ומעצים.גם אותי,כאמא.
מוזמנים לנסות ולשאול שאלות.
זה מצליח!רק דורש התמדה ולא להתייאש..

גם אתר זה נבנה במערכת צעד ראשון לעסק | כתב הסרת אחריות
שיתוף: